נתחיל ממשהו פיקנטי: מג'יד מספר שמכינים אחלה ממולאים מהעלים הירוקים של הרקפת.
זה לא תקין פוליטית אבל בכפר מוסמוס אפשר לראות מאחורי וילון מוסט רקפות מדממות לתוך רוטב של תבשיל כבש וצנובר.
מג'יד הוא האבשלום קור של הערבים רק צעיר ונראה טוב. הוא מלמד יהודים ערבית מדוברת ובגלל שהוא גם מדריך טיולים הוא מעביר קורסים שיש בהם גם ידע וגם טעימות מהשטח.
אני ויתרתי על השיעור והצטרפתי רק לסיור. הנה מג'יד מספר לנו על הר הקפיצה בנצרת והנה רקפת. עכשיו אני יודעת למה היא מסתתרת.
אלי אומר שהר הקפיצה נקרא על שם הבמפרים המקפיצים שהתקינו בעליה לאתר, (בערבית – במברים). המסורת הנוצרית מספרת שישו נמלט מרודפיו היהודים (… לא נעים) וקפץ מהצוק הזה בנצרת אל הר התבור.
את המידע הקצת קשה לעיכול הזה אנחנו ממהרים להחליק בעזרת פיתה עם זעתר במאפיה על הדרך לכנסיית הבשורה. שומרי הכשרות נאלצים לוותר.
בכנסיית הבשורה בנצרת, כאן במערה, קיבלה מרים הבתולה את הבשורה שיוולד לה תינוק מרוח הקודש. אתם לא מאמינים? וששרה אימנו ילדה את יצחק בגיל מאה זה הגיוני?
אהבת אם לבנה חוצה גבולות ובכנסיית הבשורה פסיפסים מכל העולם שמתארים את אותה הסצינה בסגנון אתני יחודי. כך נראית מרים הסינית.
הנזירים האלה דווקא מתלהבים מהבשורה. מתחילה תפילה חגיגית שהתחילה בלטינית בליווי עוגב ומקהלה וממשיכה בערבית. האולם מלא מאמינים נרגשים לבושים בגדי חג.
יש נערי מקהלה וכמרים לבושים לבן וכאלו עם מצנפות גבוהות שאחרים עם כובעים נמוכים מנשקים להם את היד וריח של קטורת.
האסתטיקה מאוד גבוהה, אור השמש מסונן בזכוכיות הצבעוניות, המדרגות לוכדות אותך בלוליינות וספסלי העץ ממורקים בבטחון שוקט.
אנחנו נראים לכם מתייוונים? לא ניתן לעיצוב מרומם וגם לא לאיזה סנטה מחלק מתנות לבלבל אותנו.
עוד רגע נעבור ליד תא וידוי אם לכם יש משהו להתוודות עליו. לנו אין.
מג'יד הוא בכלל מוסלמי וצמוד לכנסיה יש מסגד, שמתחרה עם הכנסיה על שטח ותקציב. החומרים הידועים שעושים מהם סיכסוכים.
המסגד הלבן נראה צנוע, פשוט ובלי טביעת אצבע של מעצב. שנדילירים בסגנון בית כנסת רומני, שיש בסגנון ריצוף מוזל מחנות הקרמיקה בסוף הרחוב. סככת פח ירוקה. כרזות כתובות בכתב מרושל ודהוי. כאב לי בתוספתן של העיצוב אז לא צילמתי. מג'יד מסלסל את הקריאה של המואזין בקול נעים זמירות ישראל. היה יכול להיות גם מואזין מכובד במשרה ממשלתית של 7000₪. חמש פעמים ביום מתפלל המוסלמי הדתי ולפני התפילה מקפידים על טקסי ניקיון. יש גם הקלות אבל בסופו של יום הכל בינך לבין אללה.
מסרים של שלום ואחווה ואמונה באל אחד עושים לנו נעים אבל כשהקבוצה מתיישבת מול צלחת חומוס חם וסלטים טריים שוב צפות התפיסות המכלילות והגזעניות.
אחת מאוכזבת מהעובדות שלה. אלו שמנקות לה את הבית, נו הערביות אם לא הבנתם. הם צמות ברמאדן אבל לא מפסיקות להתלונן. היינו רוצים לראות ערביי מחמד מושלמים כאלה שסוגדים לאל בתשוקה שתיתן לנו השראה. ומה קיבלנו? היא מנסה בכל זאת למצוא מילה טובה: מה שיפה אצלם זה החמולה. אם עוזרת אחת חולה תמיד תחליף אותה מישהי מהחמולה, אף פעם לא ישאירו אותה בלי עוזרת. הם דואגים אחד לשני והעיקר שמהחמולה הזו הבית שלנו יוצא נקי.
אחת אחרת ממליצה על צימר בכפר ערבי. כל כך נעים ואנשים נחמדים ואירוח, נו, אתם יודעים איך הערבים יודעים לתת שירות. בין השיחות מתהלכים המלצרים, נותני השירות חרשים אלמים ומגישים לשולחן עוד מסבחה ועוד חומוס גרגירים.
אשתו של מג'יד מנהלת בית ספר והבת שלו תלמד אדריכלות בטכניון. אנשים באים לקורס ערבית מדוברת ורוצים ללמוד משהו חדש אבל ממשיכים לנופף בסטראוטיפים שבאו איתם מהבית מול הפנים של המורה שיש לו את הענווה של ישו הנוצרי עם הגאווה של מוחמד הנביא והוא מחליק את כל זה בחוכמה של העם היהודי.
קפה שחור עם הל (what the hell אלי אומר), מחזק את תחושת המרירות שלי אז מזל שמכאן נוסעים לחנות הממתקים.
בלי להתבלבל קוראים ככה לכל חנויות הכנאפה והבקלוואה. אני מרגישה מבוכה קלה, אולי נקרא לזה מאפיה? מה אני ילדה?
כולם שווים לפני האלוהים. אלוהי הכנאפה. יהודים מוסלמים ונוצרים פשוט שותקים אחרי מנה עשירה בסוכר.
אז, נסיים בידידות?