להתחתן עם רומני – האם זו אהבה אמיתית?

החודש נחגוג 23 שנות נישואים (23!!!!!!!)
כשמתחתנים עם משפחה רומנית מגיעים לקבוצה סגורה.
אם קוראים לך דולפי או לוצ’י, או שיש לך חנות נעליים קטנה במרכז המסחרי בשביט או כל חנות קטנה אחרת שקוראים לה החנות של הרומני, אתה שייך.
אם אתה לא רומני גם שורשים אירופאים אחרים לא יעזרו.
רומני אמיתי כמו בעלי יכול לא לאהוב ממליגה, רומני זה מקצוע והוא נולד עם כשרון טבעי. אנשים כמוני צריכים לעבור את מבחן הממליגה וכך זה נעשה:

מבשלים קמח תירס וסולת לפי מתכון עתיק וסודי שאתן בסוף הפוסט.
מערבבים בכף עץ בלבד, למה? ככה. תעשו את זה כמו רומנים אמיתיים.
מערבבים עד לרגע הנכון שבו הבלילה מתקשה מסביב לכף והופכת לגוש מוצק.
הופכים על צלחת שטוחה וחותכים בחוט, למה בחוט? ככה. רוצים להיות חלק מהקבוצה או נוער שוליים?
מגישים לשולחן ארוחת הערב בליווי מחבת קטנה ובה חמאה מומסת (אחח… הריח), גבינה בולגרית מעוכה ומפוררת במזלג ושמנת. אתם כבר מבינים את גודל השחיתות, לוקחים ביד גוש ממליגה מעלה אדים, טובלים בחמאה מומסת, מנגבים בסיבוב קצת בולגרית ולא מעליבים את השמנת החמוצה, כן?
כבר אין צורך בשיחה ליד השולחן, תאמינו לי שזה מאוד ממלא.

חמותי יהודית עושה ספירת מלאי: אלי לא אוהב ממליגה, אביב אוהבת ממליגה, אלון אוהב ממליגה, אפי אוהבת ממליגה! הנכדים יצאו בסדר אבל אפי…. זה אהבה אמיתית?

כאן חמי מנדי תמיד מוסיף שהכי טעים זה לטבול ממליגה ברוטב של תבשיל בשר.
כדי להוכיח שהאהבה שלי אמיתית הכנתי מרק בשר עשיר עם שעועית ליד הממליגה.

ארוחת ממליגה תמיד תסתיים בתזכורת של מנדי שהכי טעים לאכול בבוקר את הממליגה שנשארה עם קצת ריבה. לכבוד מנדי, יום האהבה ויום הנישואין הכנתי קינוח ממליגה מתוק עם גבינת שמנת ורוטב תות.

מקווה שעברתי את מבחן הממליגה!
את הצילומים והסטייליג עשיתי במסגרת קורס צילום וסטיילינג של מתכוניישן.

מתכון לממליגה קטנה 4-5 מנות:
כוס ושלושה רבעים קמח תירס
רבע כוס סולת
כפית מלח
ארבע כוסות מים
להניח הכל יחד בסיר ולערבב בכף עץ עד התגבשות לגוש מוצק שנפרד מהדפנות ומהקרקעית
להגיש עם בולגרית, חמאה מומסת, שמנת חמוצה, ריבה טובה, או נזיד בשר.

על המר והמתוק

נתחיל ממשהו פיקנטי: מג'יד מספר שמכינים אחלה ממולאים מהעלים הירוקים של הרקפת.

זה לא תקין פוליטית אבל בכפר מוסמוס אפשר לראות מאחורי וילון מוסט רקפות מדממות לתוך רוטב של תבשיל כבש וצנובר.
מג'יד הוא האבשלום קור של הערבים רק צעיר ונראה טוב. הוא מלמד יהודים ערבית מדוברת ובגלל שהוא גם מדריך טיולים הוא מעביר קורסים שיש בהם גם ידע וגם טעימות מהשטח.
אני ויתרתי על השיעור והצטרפתי רק לסיור. הנה מג'יד מספר לנו על הר הקפיצה בנצרת והנה רקפת. עכשיו אני יודעת למה היא מסתתרת.

אלי אומר שהר הקפיצה נקרא  על שם הבמפרים המקפיצים שהתקינו בעליה לאתר, (בערבית – במברים). המסורת הנוצרית מספרת שישו נמלט מרודפיו היהודים (… לא נעים) וקפץ מהצוק הזה בנצרת אל הר התבור.

את המידע הקצת קשה לעיכול הזה אנחנו ממהרים להחליק בעזרת פיתה עם זעתר במאפיה על הדרך לכנסיית הבשורה. שומרי הכשרות נאלצים לוותר.

בכנסיית הבשורה בנצרת, כאן במערה, קיבלה מרים הבתולה את הבשורה שיוולד לה תינוק מרוח הקודש. אתם לא מאמינים?  וששרה אימנו ילדה את יצחק בגיל מאה זה הגיוני?

אהבת אם לבנה חוצה גבולות ובכנסיית הבשורה פסיפסים מכל העולם שמתארים את אותה הסצינה בסגנון אתני יחודי. כך נראית מרים הסינית.

הנזירים האלה דווקא מתלהבים מהבשורה. מתחילה תפילה חגיגית שהתחילה בלטינית בליווי עוגב ומקהלה וממשיכה בערבית. האולם מלא מאמינים נרגשים לבושים בגדי חג.

יש נערי מקהלה וכמרים לבושים לבן וכאלו עם מצנפות גבוהות שאחרים עם כובעים נמוכים מנשקים להם את היד וריח של קטורת.

האסתטיקה מאוד גבוהה, אור השמש מסונן בזכוכיות הצבעוניות, המדרגות לוכדות אותך בלוליינות וספסלי העץ ממורקים בבטחון שוקט.

אנחנו נראים לכם מתייוונים? לא ניתן לעיצוב מרומם וגם לא לאיזה סנטה מחלק מתנות לבלבל אותנו.

עוד רגע נעבור ליד תא וידוי אם לכם יש משהו להתוודות עליו. לנו אין.

מג'יד הוא בכלל מוסלמי וצמוד לכנסיה יש מסגד, שמתחרה עם הכנסיה על שטח ותקציב. החומרים הידועים שעושים מהם סיכסוכים.

המסגד הלבן נראה צנוע, פשוט ובלי טביעת אצבע של מעצב. שנדילירים בסגנון בית כנסת רומני, שיש בסגנון ריצוף מוזל מחנות הקרמיקה בסוף הרחוב. סככת פח ירוקה. כרזות כתובות בכתב מרושל ודהוי. כאב לי בתוספתן של העיצוב אז לא צילמתי. מג'יד מסלסל את הקריאה של המואזין בקול נעים זמירות ישראל. היה יכול להיות גם מואזין מכובד במשרה ממשלתית של 7000₪. חמש פעמים ביום מתפלל המוסלמי הדתי ולפני התפילה מקפידים על טקסי ניקיון. יש גם הקלות אבל בסופו של יום הכל בינך לבין אללה.

מסרים של שלום ואחווה ואמונה באל אחד עושים לנו נעים אבל כשהקבוצה מתיישבת מול צלחת חומוס חם וסלטים טריים שוב צפות התפיסות המכלילות והגזעניות.

אחת מאוכזבת מהעובדות שלה. אלו שמנקות לה את הבית, נו הערביות אם לא הבנתם. הם צמות ברמאדן אבל לא מפסיקות להתלונן. היינו רוצים לראות ערביי מחמד מושלמים כאלה שסוגדים לאל בתשוקה שתיתן לנו השראה. ומה קיבלנו? היא מנסה בכל זאת למצוא מילה טובה: מה שיפה אצלם זה החמולה. אם עוזרת אחת חולה תמיד תחליף אותה מישהי מהחמולה, אף פעם לא ישאירו אותה בלי עוזרת. הם דואגים אחד לשני והעיקר שמהחמולה הזו הבית שלנו יוצא נקי.

אחת אחרת ממליצה על צימר בכפר ערבי. כל כך נעים ואנשים נחמדים ואירוח, נו, אתם יודעים איך הערבים יודעים לתת שירות. בין השיחות מתהלכים המלצרים, נותני השירות חרשים אלמים ומגישים לשולחן עוד מסבחה ועוד חומוס גרגירים.

אשתו של מג'יד מנהלת בית ספר והבת שלו תלמד אדריכלות בטכניון. אנשים באים לקורס ערבית מדוברת ורוצים ללמוד משהו חדש אבל ממשיכים לנופף בסטראוטיפים שבאו איתם מהבית מול הפנים של המורה שיש לו את הענווה של ישו הנוצרי עם הגאווה של מוחמד הנביא והוא מחליק את כל זה בחוכמה של העם היהודי.

קפה שחור עם הל (what the hell אלי אומר), מחזק את תחושת המרירות שלי אז מזל שמכאן נוסעים לחנות הממתקים.

בלי להתבלבל קוראים ככה לכל חנויות הכנאפה והבקלוואה. אני מרגישה מבוכה קלה, אולי נקרא לזה מאפיה? מה אני ילדה?

כולם שווים לפני האלוהים. אלוהי הכנאפה. יהודים מוסלמים ונוצרים פשוט שותקים אחרי מנה עשירה בסוכר.

אז, נסיים בידידות?

מאפיה סודית. על לילה הזוי עם יוצרים בגולן

אני רוצה לראות מופע מחול מודרני שהוא גם יצירה תרפואטית אישית של לקוחה. זאת אומרת, אני לא יודעת אם אני רוצה, כלומר, אני לא בטוחה שיש לי סבלנות לזה, בעצם, זה די אינטימי, אם זה לא יהיה מספיק טוב, המבוכה, איי, המבוכה. אבל עיצבתי את כרזת הפרסום והמודעה די דיגדגה לי. אפשר להגיד שהפרסום עבד.
אז… ללכת? ומי בכלל ירצה לבוא איתי? בן הזוג נפסל על הסף. אנשים שלא מודים בהפרעת קשב והיפראקטיביות שלהם אבל ללא ספק איבחנתי אותם ככאלה, לא ישרדו מחול מודרני. אז זה הזמן להכיר יותר טוב את השכנה החדשה. השכנה יכולה להתאים. למדה מחול ותיאטרון ומי יודע אם לא לעת כזו הגיעה למלכות. ובאמת השכנה שנקרא לה ש. בעניין. יש רק עניין קטן, היא מניקה אז ניסע ברכב שלה שמכיל את כל האבזור הנחוץ לתינוקת. אהה וגם תינוקת. באיחור קטן של רבע שעה אנחנו יוצאות לדרך, כי ש. מזכירה לי שתמיד מתחילים באיחור וחוץ מזה היא לא נוהגת, היא טסה אז נגיע בזמן. ובאמת אחרי טיסה דרך שועל אחד וליד שני חזירי בר מופתעים אנחנו עוצרות בנקודת תדלוק חשובה. ש. צריכה סיגריות. זה חלק מהציוד לאמא הטרייה. חצי מטר מהסטודיו למשחק של עדי גלעד אנחנו פורקות תינוקת, עגלה, סלקל, תיקים, שמיכת הנקה ולקול צלילי המופע שבאופן מפתיע ובלתי צפוי התחיל בזמן אנחנו מגששות את דרכנו פנימה בעדינות המתבקשת.
בחלל ספון עץ מולבן, נגה מתלבשת. הבגדים הם סמלים לתחנות בחיים שלה ולאתגרים והמפגשים שלה עם עצמה. היא בחליפה עיסקית של הצלחה. היא בשמלה של קוקטייל. היא על הריצפה ועל הקרשים ועל הבמה. היא זוכה במקום הראשון ומפסידה במלחמה. הקהל נרגש וסקרן, נגה רוקדת מול קהל את הסיפור שלה על התמודדות עם מחלת הסרטן.
את הצילומים המרגשים האלה צילמה סמדי גורן, צלמת ממבוא חמה.
נגה עולה לבמה לסצינה האחרונה. היא זוכה במקום הראשון בתחרות שקיימת בראש שלה. תחושת ניצחון. הנה היא מודה לחברים שהגיעו וצפה על תחושת האושר של ההישג שלה. הבמאית עדי, שהדריכה וליוותה נרגשת והרבה מהחברים מוחים דמעה. הם מכירים את נגה ויודעים גם דברים שאני לא יודעת. במעגל השיתוף שאחרי ההופעה כולם מרגישים מפוייסים. התינוקת יונקת, הצופים שבעים. יש שיחה ואני מתרשמת שהחוויות שלי והפרשנות שלי הם פרטיות ובעצם לא קשורות לכוונת הרקדנית היוצרת. האומנות נוגעת לכל אחד באברים הפנימיים שלו.
בחור נמרץ מחלק יין בכוסות חד פעמיות. תגידי מתי די. זה יין שהם (מצביע על זוג) מכינים, הם עושים גם שמן זית. בכל חמישי בלילה אחד האחים מייצר לחמי שאור שממש עכשיו יוצאים מהתנור. רוצה? ברור. אז בואי איתי, אני הולך ברגל. תמיד קונה שני לחמים ואחד כבר נגמר עד הבית. אצלי ללכת ברגל  זה לא הולך ברגל אז אנחנו מסכמים שנסע אחריו עם הרכב. הבחור הולך וההליכה הופכת לריצה קלה שהופכת לריצה מהירה. בין הרפתות אנחנו נוסעות כשהצחוקים של ש. הבכי של הזאטוטה והלמות סוליות הנעליים של הרץ מהדהדים בלילה החשוך. עוצרים ליד דיר עיזים והבחור מחווה בידו אל כניסה אפלה למחסן. להכנס? מה אתם אומרים?
קצת אמון אנשים! אני נכנסת ולא מתאכזבת.
מצאתי מאפיה סודית. אחת עשרה בלילה ולחמי מחמצת עם אגוזים, עגבניות, חיטה נבוטה נולדים בתנור עצים אדמדם. הלחמים מיוצרים ברובם עבור מזמינים מראש וחלקם נמכרים לממוזלות כמוני. הכניסה חשאית או דרך ממליצים והבחור שנקרא לו הבחור הרץ מנסה לבוא על שכרו: אולי יש לך אחות פנויה?
אני מפליגה עם ש. הביתה. היא מוציאה את התינוקת מהרכב בעדינות שלא תתעורר ואני, מצמידה לחזה שני לחמים כבדים כדי שישארו חמים.

תודה שיצרת עם WordPress • תמיכה • פורומים

לעוף מכאן

היה זה לילה אפל של סתיו, הנעתי את הרכב ויצאתי למשימה מסוכנת – לנהוג מהגולן לתחנת דלק עלומה ליד קיבוץ מרחביה.

עם הגיעי לנקודת המפגש, עלי לחבור לאיש הצוות שלי, שלפי כל הסימנים דומה בדיוק לאבא שלי. שם בשעה רבע לחמש בבוקר ינתנו לנו הוראות נוספות.

סיבוב אחד מיותר מסביב לכיכר ואני מזהה צלליות מתגבננות בחושך. זוגות זוגות. הגעתי אל היעד. כמו זרים במעלית הדמויות לא מראות סימן להתרשמות כזו או אחרת. אנחנו מתבקשים לנסוע בשיירה אל שדה טרשים בלב השטח הסמוך. נץ החמה מתגנב וכתמים הופכים לאנשים, כבר אי אפשר להתחבא בחשכת אלמוניותך ואנשים מתחילים להנהן זה לזה. סה"כ 4 זוגות יעלו אל התיבה.

זוג תיירים גרמנים, זוג דתי חוגג יום נישואים, בחור מפתיע את בת זוגו ליום הולדתה ואב ובתו. תמהיל שאין בו מקריות ולכל הפחות ידוע לנו שנבחרנו על פי מסת הגוף הכוללת שלנו, שנדרשנו למסור כתנאי מקדים. עוד מידע על החבורה נגלה בהמשך.  אנשי צוות הקרקע פורשים את גליל הבד הענקי, כלב גז פוער לוע ונושף אש כחלחלה והבלון מתמלא אויר חם ומתרומם.

 

סל נצרים קלוע ששכב על צידו מתהפך מעלה ומאיים לעוף. אנחנו עולים ומטפסים פנימה, להבת הגז מתחזקת וכבר אנחנו מרחפים, שלושים סנטימר מהאדמה, אף פעם לא הרגשנו קלילים כל כך. אנחנו באויר.

המסלול של הטיסה קבוע אבל תלוי, הטיסה בטוחה אבל אי אפשר לדעת איך היא תסתיים, נקודת הסיום נקבעה מראש אבל יתכנו שינויים. הכל תלוי במצב הרוח. מצב הרוח האמיתית, שהבוקר נראה שהיא נושבת בעדינות ומשתפת פעולה. הטייס מחמם אותנו על אש קטנה ואנחנו מתרוממים. מגביר את האש ואנחנו מתקרבים לעננים. שדות חרושים נפרשים רחוק ולפעמים הטייס מוריד אותנו נמוך רק כדי לדגדג איזה ברוש. הוא עושה לנו סיבוב ומדגים בפנים חתומות את היכולות ורק כשאני שואלת כמה טיסות הוא כבר עשה, הוא לא מצליח להסתיר חיוך מהיר של גאווה, כמעט שש מאות. את הסיפוק העצמי הוא מסווה בעוד תמרון של אויר חם.

הנה הטייס שלנו, כבר ציינתי שמזג האויר היה שרירי, סליחה, סגרירי?

יש מי שיכול לזהות את הים התיכון, את מדבר יהודה, את הרי צפת. אבא שלי מפגין ידע כללי והתעניינות, הוא עשה את כל שביל ישראל ומלמעלה זה מתקבל מרשים לא פחות.

הזוג הדתי שומר על פנים חתומות, קשה לדעת על מה הם חושבים, היה אפשר לחשוב שהם עומדים בתור בסופר. לא נעים לי מהטייס, תנו קצת בפרגון. התיירים הגרמנים גם, לא מסגירים רגשות. בבאדן באדן היה יותר כיף, נראה לי שהם חושבים.

קרה לך פעם שנוסע עשה סצינה, התעלף, צרח ודרש לרדת? אני שואלת, הטייס מרגיע – נותנים לו קצת מים והוא יכול לשבת על ריצפת הסל ולנשום עמוק.

מבט ימינה ואני מגלה שבחוסר רגישות לא ראיתי שזה בדיוק המצב לידי. הזוג הצעיר מספק לנו דרמה קטנה, מתנת ההפתעה ליום ההולדת לא התקבלה בברכה, אמרתי לך שאני לא אוהבת דברים כאלה, היא לוחשת, את רוב הטיסה היא מבלה בכריעה על קרקעית הסל בתפילה אילמת לנחיתה.

ואני, כאן בצד כבר משתחררת לי ההתכווצות

פתאום את שמי הבוקר מדליקה התפוצצות

זה באמת עושה לי טוב לראות כדור גדול
ממריא דרך דמעה שקופה

עכשיו… כבר יותר קל… הלחץ על העין השטופה
הנה כי כן
עצמי אומר לי היתה לנו תרופה

 

מה הטעם

בשבת הבנתי שזה אולי לא יעבוד כמו שתכננתי.

הלכנו להביא את העוגה לקידוש, זה לקח מאה שנה בקצב של מעין. מי גר כאן, ומי גר כאן, סבא של מי זה ולמי יש בר מצווה, מרימה אבנים ומקלות, משחקים במשחק הניחושים, חרוזים, מה מתחיל ב-א, מה נגמר ב-מ, כבד לי בידיים אבל מעין בקצב שלה.

בדרך ראינו את נעמה, ילדה בגילה. עברנו לידה וליד הבית שלה. מעין אמרה לה שלום והיא רק בהתה דרכנו. השארתי את מעיין במתקנים ונכנסתי לבית הכנסת, כשיצאתי לבדוק מה המצב ראיתי אותה בלי מגפיים וגרביים, בקור מקפיא, בוחשת בעלים רטובים ומדברת עם ילד של משפחה שמתארחת בישוב. בנות גילה שהיו באזור שיחקו בנפרד. זה היה הזמן המתאים לשמוע ממעין שאמא של נועה לא מרשה לה לבוא אליה היום וזה היה זמן מושלם לראות את עדי ונעמה הולכות ביחד לבית של נעמה, המחוז הנכסף שאליו מעין אף פעם לא תהיה מוזמנת.

אני עושה גיחה קטנה הביתה כדי להרים את האוכל על הפלטה גבוה יותר שלא ישרף כי הקידוש מתאחר ובחזרה לזירת המתקנים. לא מצליחה לאתר את מעין. הילדה נעלמה.

הכל צף לי למעלה, אמא של ניצן, בחורה בת שלושים עם תסמונת דאון הסבירה לי בשבוע שעבר שניצן ובן זוגה היו בודדים בקיבוץ ליד ההורים. לא האמנתי. כמה בודדים אפשר להיות עם בן זוג, הורים ועבודה? אמא של ניצן התעקשה, הם היו בודדים.  אחרי שקראתי את הספרים שכתבה האמא, רחל, אני יודעת שהיא אחת המשקיעניות ואחת שדוחפת לעצמאות. פגשתי גם את ניצן, היא מאוד מתקדמת, רהוטה וחכמה. עכשיו הם גרים בהוסטל.

עמדתי בראש המדרגות של בית הכנסת, הילדה נעלמה וגם התקוה שלי נעלמה.

שלום עולם!

 

הצהרת כוונות,

אני מצהירה בזאת על כוונתי לתעד את חיי עם מעין, ילדתנו, שנולדה עם תסמונת דאון. פרטים בשנים הראשונות נמחקו מזכרוני. היה אינטנסיבי מדי למצוא זמן לכתוב, אבל לא אבזבז זמן להכות על חטא. עכשיו עלינו לכיתה א' וזה זמן יפה להתחיל.