מה הטעם

בשבת הבנתי שזה אולי לא יעבוד כמו שתכננתי.

הלכנו להביא את העוגה לקידוש, זה לקח מאה שנה בקצב של מעין. מי גר כאן, ומי גר כאן, סבא של מי זה ולמי יש בר מצווה, מרימה אבנים ומקלות, משחקים במשחק הניחושים, חרוזים, מה מתחיל ב-א, מה נגמר ב-מ, כבד לי בידיים אבל מעין בקצב שלה.

בדרך ראינו את נעמה, ילדה בגילה. עברנו לידה וליד הבית שלה. מעין אמרה לה שלום והיא רק בהתה דרכנו. השארתי את מעיין במתקנים ונכנסתי לבית הכנסת, כשיצאתי לבדוק מה המצב ראיתי אותה בלי מגפיים וגרביים, בקור מקפיא, בוחשת בעלים רטובים ומדברת עם ילד של משפחה שמתארחת בישוב. בנות גילה שהיו באזור שיחקו בנפרד. זה היה הזמן המתאים לשמוע ממעין שאמא של נועה לא מרשה לה לבוא אליה היום וזה היה זמן מושלם לראות את עדי ונעמה הולכות ביחד לבית של נעמה, המחוז הנכסף שאליו מעין אף פעם לא תהיה מוזמנת.

אני עושה גיחה קטנה הביתה כדי להרים את האוכל על הפלטה גבוה יותר שלא ישרף כי הקידוש מתאחר ובחזרה לזירת המתקנים. לא מצליחה לאתר את מעין. הילדה נעלמה.

הכל צף לי למעלה, אמא של ניצן, בחורה בת שלושים עם תסמונת דאון הסבירה לי בשבוע שעבר שניצן ובן זוגה היו בודדים בקיבוץ ליד ההורים. לא האמנתי. כמה בודדים אפשר להיות עם בן זוג, הורים ועבודה? אמא של ניצן התעקשה, הם היו בודדים.  אחרי שקראתי את הספרים שכתבה האמא, רחל, אני יודעת שהיא אחת המשקיעניות ואחת שדוחפת לעצמאות. פגשתי גם את ניצן, היא מאוד מתקדמת, רהוטה וחכמה. עכשיו הם גרים בהוסטל.

עמדתי בראש המדרגות של בית הכנסת, הילדה נעלמה וגם התקוה שלי נעלמה.